גמרא
פירוש
וְאֶלָּא קַשְׁיָא הוֹאִיל וְיוֹנְקִין מִשְּׂדֵה הֶקְדֵּשׁ.
אֶלָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ לְדִידִי כִּי הֵיכִי דְּמוֹכֵר בְּעַיִן רָעָה מוֹכֵר מַקְדִּישׁ נָמֵי בְּעַיִן רָעָה מַקְדִּישׁ וְשַׁיּוֹרֵי מְשַׁיַּיר לְדִידְכוּ אוֹדוּ לִי מִיהָא דְּלֹא הִקְדִּישׁ אֶלָּא חָרוּב הַמּוּרְכָּב וְסַדַּן הַשִּׁקְמָה וְאָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לָא שְׁנָא.
בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֵימָא סֵיפָא וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִילּוּ הִקְדִּישׁ אֶת הָאִילָנוֹת וְחָזַר וְהִקְדִּישׁ אֶת הַקַּרְקַע כְּשֶׁהוּא פּוֹדֶה פּוֹדֶה אֶת הָאִילָנוֹת בְּשׇׁוְיֵיהֶן וְחוֹזֵר וּפוֹדֶה בֵּית זֶרַע חוֹמֶר שְׂעוֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף.
וְאִי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ואלא קשיא [קשה] ממה שאמר ר׳ שמעון בחרוב ושקמה שהקדיש אותם בכלל השדה הואיל ויונקין משדה הקדש, ומשמע מדבריו שהמקדיש בעין יפה מקדיש ואינו משייר לעצמו קרקע! אלא יש לומר כי ר׳ שמעון שאמר במשנה שהקדיש חרוב ושקמה בכלל השדה, לדבריהם ולפי שיטתם דרבנן [של חכמים] קאמר להו [אמר להם], ולא לפי שיטתו, וכך אמר: לדידי, כי היכי [לשיטתי שלי כמו] שמוכר בעין רעה מוכר, מקדיש נמי [גם כן] בעין רעה מקדיש, ושיורי משייר [ומשייר לעצמו] קרקע כדי יניקת האילנות, ולכן כשהקדיש את השדה אף חרוב ושקמה אינם בכלל ההקדש. לדידכו [לשיטתכם] שהמקדיש בעין יפה מקדיש, אודו לי מיהא [הודו לי על כל פנים] שלא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה משום שהם יונקים מקרקע הקדש, אבל לא דברים אחרים שאינם חלק מן השדה. ואמרי ליה רבנן [ואמרו לו חכמים]: לא שנא [אינו שונה] וכיון שמקדיש בעין יפה — מקדיש את כל הנמצא בשדה. ושבים לדון בברייתא ממנה למדנו את שיטת ר׳ שמעון, ומקשים: במאי אוקימתא לה [במה העמדת אותה]? את הברייתא בענין הקדש — כר׳ שמעון, ואולם אימא סיפא [אמור את הסוף של אותה ברייתא]: ולא עוד, אלא אפילו הקדיש את האילנות וחזר והקדיש את הקרקע, כשהוא פודה — פודה את האילנות בשוייהן, וחוזר ופודה את הקרקע לפי חשבון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף; ואי [ואם] כשיטת ר׳ שמעון, ליזיל בתר [שילך אחר] מצב השדה בזמן הפדיון וניפרקו אגב ארעייהו [וייפדו אגב הקרקע שלהם], שהרי בשעת פדיון גם הקרקע וגם העצים הם הקדש, דהא שמעינן ליה [שהרי שמענו אותו] את ר׳ שמעון דאזיל בתר [שהוא הולך אחר] זמן הפדיון! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מנין ללוקח (קונה) שדה מאביו והקדישה, ואחר כך מת אביו ונמצא שהגיעה לו השדה כירושה, מנין שתהא לפניו לענין פדיון כשדה אחוזה ולא כשדה מקנה? תלמוד לומר בענין שדה מקנה: ״ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו יקדיש״ (ויקרא כז, כב), לומר: אין הכתוב מדבר אלא באותה שדה שאין ראויה בזמן שמקדיש אותה להיות שדה אחוזה, יצתה (יצאה) זו שראויה היתה להיות שדה אחוזה, שהרי גם אם לא היה קונה אותה מאביו — זו היא אחוזת נחלתו. אלו דברי ר׳ יהודה ור׳ שמעון, ואילו ר׳ מאיר לומד מפסוק זה הלכה שונה, וכך הוא אומר: מנין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואחר כך הקדיש, מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה? תלמוד לומר: ״ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו״ (ויקרא כז, כב), לומר: שדה מקנה היא שדה שאינה שדה אחוזה בשעה שמקדיש אותה, יצתה זו שהיא עכשיו, לאחר מות אביו, שדה אחוזה; ואילו לדעת ר׳ יהודה ור׳ שמעון, היכא [במקום] שמת אביו ואחר כך הקדישה לא צריכי קרא [אינם צריכים כתוב] ללמד ששדה כזה הוא שדה אחוזה, כי אצטריך קרא [כאשר הוצרך הכתוב] — הרי זה היכא [במקום] שהקדישה כאשר היתה בידיו כשדה מקנה, ואחר כך מת אביו, ויש לשאול: מנא להו [מניין להם] זו? אי מהאי קרא [אם מכתוב זה בלבד], אימא [אמור] כי כתוב זה לכמו שפירש ר׳ מאיר הוא דאתא [שבא], ולא כדבריהם, שהרי מן הפסוק עצמו אין הוכחה ברורה להסברם של החכמים. אלא לאו [האם לא] משום דאזלי בתר [שהם הולכים אחר] זמן הפדיון, ובזמן הפדיון, לאחר שהאב מת, הרי זה שדה אחוזה שלו שנמצא ביד ההקדש? אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם בעלמא [בכלל] ר׳ יהודה ור׳ שמעון לא אזלי בתר [הולכים אחר] זמן הפדיון, ולא על בסיס סברה זו סמכו את פסקם. והכא קרא אשכחו ודרוש [וכאן מקרא מצאו ודרשו]: שאם כן כדברי ר׳ מאיר, לכתוב קרא [שיאמר הכתוב]: ״ואם את שדה מקנתו אשר לא אחזתו״, אי נמי [או גם כן] שיכתוב ״אשר לא שדה אחזתו״, מאי [מה פירוש] המילים ״אשר לא משדה אחזתו״? ומדייקים ממה שנאמר ״משדה״, מקצת השדה, לומר: את שאינה ראויה כלל להיות שדה אחוזה דינה כשדה מקנה, יצתה זו שראויה להיות שדה אחוזה. ונמצא שניתן לפרש שהברייתא לענין מקדיש אילנות — לדעת ר׳ שמעון היא. א אמר רב הונא: חרוב המורכב וסדן השקמה — תורת אילן עליו ותורת קרקע עליו; כיצד? תורת אילן עליו, דהיכא דאקדיש [שבמקום שהקדיש] או זבין [קנה] שני אילנות והאי [ואת זה] החרוב או השקמה — יש לו קרקע, שהוא מצטרף לשני האילנות האחרים, והריהם שלושה אילנות, שיש עמם קרקע. ומצד שני תורת קרקע עליו, דלא מזדבן [שאינו נמכר] אגב ארעא [הקרקע] כבמשנתנו, שהמוכר שדה לא מכר את החרוב המורכב וסדן השקמה שבו. ואמר רב הונא בסגנון דומה: עומר גדול של תבואה שיש בו סאתים (שתי סאים) — תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו לענין דיני שכחה; תורת עומר עליו, שכלל הוא ששני עומרים ששכח אדם בשדה הריהם בדין שכחה שאינו רשאי לחזור וללוקטם, ושלושה אינם שכחה. ולענין זה, אם שכח שנים שני עומרים רגילים והוא העומר בן הסאתים — אינן שכחה, שהוא נחשב לעומר לענין זה שהוא מצטרף לעשות אותם כשלושה. ומצד שני, תורת גדיש עליו, דתנן [שכן שנינו במשנה]: עומר שיש בו סאתים ושכחו — אין שכחה שמפני גודלו וחשיבותו אין בו דין שכחה, שהוא כגדיש. ב ולעיקר ההלכה אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: בענין חרוב המורכב וסדן השקמה האם מוקדשים הם בכלל שדה שהקדיש — באנו למחלוקת, כלומר, נחלקו בדבר ר׳ מנחם בר׳ יוסי ורבנן [וחכמים], שר׳ מנחם סבור שאינם מוקדשים, וחכמים סבורים שכן.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush